חמורים ככל שיהיו, תערוכת יחיד של תמר לוי
אלפסי
למה דווקא חמור? מה הקסם? תמר לוי אלפסי שגדלה במושב והלכה לבקר את הבדואים שחיו באזור והתאהבה עוד בילדותה בחיה שנחשבת נחותה, ולא בצדק, לדבריה. "חמורים ככל שיהיו", תערוכת היחיד החדשה שלה מעלה למודעת את מצבם החמור של החמורים
היום ומזכירה זיכרונות ילדות תמימים
חמורים ככל שיהיו, תערוכת היחיד החדשה של תמר לוי אלפסי, עוסקת בחיה פחות אצילית וססגונית מאלה שאנו
רגילים לפגוש בתערוכות אומנות – החמור. ומעלה למודעת את מצבם החמור, הקשה של החמורים היום. תערוכת "חמורים ככל שיהיו" עוסקת בעיקרה בזיכרונות ילדותה, בדמותו של החמור שנכנס לחייה, כשנאמר הבדוואי עבר לגור בפרדס ליד הוואדי יחד עם משפחתו.
לוי אלפסי, אם לשלושה, זוכת פרס ראש העיר 2019, יוצרת בסטודיו פרטי בנתניה. היא חברה באיגוד האמנים הפלסטים של ישראל ורכזת יצירה במוזיאון ארץ ישראל, מדריכה לסדנאות אמנות. היא פותחת את התערוכה הזו לאחר שהציגה בעבר בחממה לאמנים עצמאים של "צבע טרי", בביאנלה לעיצוב ואומנויות במוזיאון ארץ ישראל
ובעשרות תערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד.
האמנות של לוי אלפסי מאוד מגוונת ורב תחומית, היא יוצרת בחומרים שונים ומנוגדים במהותם. מצד אחד חוטי ברזל, חומר גס שמצריך שימוש במכשירים נלווים ולעיתים בכוח ומנגד רקמה על נייר ועוד חומרים לא שגרתיים כגון
עצמות בעלי חיים. בימים אלה נפתחה תערוכה "מזון האלים" במוזיאון עין דור, עבודת עצמות שלה תוצג שם. בעבודותיה היא עושה חיבור בין עבר להווה כשההשראה מגיעה בעיקר מחוויות ויזואליות, מחומרים מהטבע ומהסובב אותה. "לפעמים אני יוצרת משהו, מתוך כוונה גדולה, בוחרת את החומר, מצע, צבעים, מקצב, טמפרטורה, זמן.. הכל צריך להתנקז ולהתכוונן לדבר, למרות שהוא ספונטני לגמרי, ויש דבר כזה להתכוון באופן ספונטני כמו שישסדר בבלאגן, ככה זה אצלי אם כי משתנה תכופות", היא מספרת על תהליך היצירה של התערוכה הנוכחית.
"התערוכה שאני הכי גאה בה נכון לעכשיו היא התערוכה הנוכחית, חמורים ככל שיהיו", היא אומרת, "תערוכה זאת
הגיעה עם המון קשיים ונדחתה שלוש שנים בגלל הקורונה. יש לי אליה קשרי אהבה ושנאה".
?למה שנאה
"חלפו שלוש שנים מתכנון התערוכה המקורית, עבודות שעמדו בסטודיו וחזרתי אליהן שוב ושוב, עברו שינויים, חלקן נהרסו, חלקן הוחלפו ובאופן כללי הרגשתי שאני עוסקת יותר מידי בדבר בעוד שאני באופי שלי לאחר תקופה מסוימת אוהבת להחליף נושא, חומר ורעיונות"
?ואהבה
"אהבה, כי היא מזכירה לי איפה גדלתי, היא מבוססת על זיכרונות ילדות במושב ,טבע, חיים תמימים כשאף עדיין לא דאג כשהלכנו לבקר את הבדואים שגרו במאהל בוואדי שאחרי הפרדס... את החיבור שלי לבעלי החיים בכלל ולחמור של נאמר הבדוואי בפרט. החמור כחיה תמימה עם הראש הגדול, הגוף המעוות משהו והזנב בתנועתו המתמדת של לגרש זבובים עורר אצלי המון חמלה ורצון לראות אותו שוב וכך כל שבת מצאנו עצמנו, חבורת ילדים צועדים לכיוון המאהל של המשפחה הבדוואית, בנוסף ובתהליך של שנים רבות לאחר מכן, אבן דרך או דחיפה לתערוכה שתעסוק ברובה בחמורים היא יוזמה שעלתה לרשת הפייסבוק "אמץ חמור" שם נחשפתי למצבם הקשה של החמורים כיום בישראל".
לוי אלפסי מביאה כאן את המודעות למצבו הקשה של החמור היום, החמור - שלמעשה אין בו כל "שימוש" לא למשא ולא לרכיבה, "הוא נחשב לחיה נחותה, שלא בצדק, סובל מהתעללות והזנחה קשה ואם יש לו מזל הוא מגיע לאחת משתי החוות הקיימות בארץ לאימוץ. החמורים כיום במצב של הכחדה. פעם היה להם תפקיד של חיית משא, רכיבה ולמעשה היום תפקידם הסתיים והם סובלים מהזנחה קשה והתעללות. חלקם מוברחים דרך מצרים לתעשיית הקוסמטיקה בסין..."
כל העבודות הם ציורים או רישום על קנווס ועל נייר, בחלק מהעבודות נעשה שימוש בצבע תעשייתי וחלק באקריליק. העבודות בגדלים שונים נעים בין גלויות בגודל 14/17 ס"מ לגודל של 120/100 ס"מ. העבודה מתייחסת ברובה לחמורים שבהם נתקלה בילדותה והסיפור סביבם לבין מצב החמורים היום.
"הרעיון לצייר הפעם על קנווס, למרות שזה לא לראשונה, היה מלא חדוות יצירה והמון ספונטניות שליוותה את התהליך. בפעם הראשונה שהשתמשתי בצבעים תעשייתיים וממש התאהבתי בהם, המרקם שלהם שונה והצבעים עזים, ציירתי בחצר לקולות השכנים, הציפורים, הכלב וחתולי השכונה שהסתקרנו, בספונטניות ובלי כל הכנה של המצע".
על חלק מהעבודות בתערוכה הנוכחית מופיע טקסט שרק לוי אלפסי מבינה, "זה גורם לי לאהוב את העבודות האלה במיוחד", היא אומרת בחיוך, "הכיתוב בכתב הסתרים שלי, שהמצאתי בכיתה ג' ליווה אותי עד כיתה י"ב. כתבתי משפטים מתוך זיכרונות בדיוק כמו שכתבתי יומן אישי בילדותי בכתב הזה. המשפטים הכתובים ויזואלית הם מאוד מעניינים ומסקרנים ומעלים שאלות, אבל את הפירוש והתוכן אני משאירה לי".
המלווה האמנותית של התערוכה, ליטל וילנר, גדלה בקיבוץ בדרום והבינה היטב על מה לוי אלפסי מדברת, כך שידעה לתאר במדויק את מחשבותיה ואת הרגשותיה של האמנית, "ההליכה והמפגש עם הבדואים, רכיבה על החמור, השפה המיוחדת שנוצרה ביניהם כמו תהליך מהפנט המדמה את הסיפור של החלילן מהמלין", היא כתבה, "למה דווקא חמור? מה הקסם? החמור בצניעותו משפיל ראשו ומגרש את הזבובים בזנבו, משדר תמימות, התמסרות אבל נשאר זקוף ואיתן.."